מכתב לחבר חרדי  

שלום לך אחי היקר כי אב אחד לכולנו. הרבה זמן לא כתבתי לך ואני ואתה יודעים שזה לא בגללך- אלא בגלל שלא הייתי בטוח שתרצה לדבר איתי אחרי מה שאמרנו זה לזה בפעם האחרונה. ובלי להיכנס שוב לאותו וויכוח מי צריך לבקש ראשון סליחה- החלטתי להיות זה שמתיישב לכתוב בעיקר בגלל שאני באמת חושב שנעשה לך עוול, ולא הגיע לך לחטוף בפרצוף את כל הזעם שהוצאתי עליך. אבל למרות שיכול להיות שאתה עדיין כועס עלי(ובצדק) החלטתי שאני חייב להסביר לך כמה דברים- ואולי זה יגרום לך להבין אותי קצת יותר טוב, ואפילו להבין שבסך הכל אני רוצה בטובתך אפילו שיש לי דרכים משונות להראות את זה.

נתחיל בזה ששנינו מודעים לעובדה שאנחנו באים מעולמות שונים ובכל זאת יכולים וצריכים לשבת באולם אחד- כי אם אנשים ששלחנו לאולם גדול ששם מתקבלות החלטות שמשפיעות על כולנו(ועכשיו אפילו יש שם מפלגה שלמה שזה שמה)- מצליחים להעביר שם ימים ולילות בניסיון לשכנע אחד את השני בצעקות שהם צודקים וכל השאר טועים- ולמרות כל חילוקי הדעות מעבירים בסופו של דבר חוקים ומנהלים מדינה- הרי ברור שגם בכל מקום בארץ שנוסדה על ידי שנים-עשר שבטים יכולים אנשים שונים עם דעות שונות ולעיתים גם משונות- להבין אחד את השני ולקבל את העובדה שצריך לדאוג לצרכים של כולם- כי כך ציווה בעל הבית- ואנחנו צריכים להיות גיבורי כוח עושי דברו, ולשמוע בקול דברו.

הבעיה היא שגם אם אנחנו מבינים ומקבלים את המציאות המורכבת בה אנו חיים- יש בארץ הזאת אנשים רבים שלא מוכנים לשמוע קולות אחרים חוץ מקולם שלהם- וחושבים בחוצפה מופגנת שהם טובים יותר מאחרים, אולי אפילו יותר ממני וממך- ואם חס וחלילה מישהו שהוא לא הם שנבחר לתפקיד משפיע וחשוב- מנסה לדאוג תחילה לציבור שבחר בו- מיד האנשים שאינם מסוגלים לקבל מישהו אחר לחברתם חושבים מיד שהאנרגיה והמשאבים המושקעים בדאגה הזאת באים על חשבונם. בשל כך הם לומדים מהטורפים בטבע- שולפים ציפורניים, וסורטים ופוצעים את החומרים המרכיבים את הנשמה היהודית הפשוטה. אותה נשמה שאתה ואני מודים בכל בוקר ליוצרה שהחזיר לנו אותה כדי שנוכל להתחיל יום חדש עם תקוות שיהיה טוב יותר. אך לצערנו יש כאלה שלא יתנו לנו את הסיפוק שכך יהיה.

ואני חייב לומר לך אחי (ובבקשה אל תגחך כשאני קורא לך ככה כי זה כינוי אמיתי המעיד על קרבה אפילו שאיש ציבור שהרגיש צורך לנצל הזדמנות לצבור כוח- לא משנה כמה נזק זה גרם לו ולשכניו היהודים שבחרו בו לראשות ועד הבית- הפך את הכינוי הזה למשהו שחוק לעייפה ולמעשה ריק מתוכן) – שאני מעריך אותך על כך שגם באותו ויכוח שגרם לנתק בינינו- לא ויתרת לרגע אחד על העקרונות שאתה מאמין בהם, לא שינית את עורך כדי למצוא חן בעיני או להציל את חברותנו, ובעיקר שמרת על מי שאתה- כי זה מה שהופך אותך למיוחד- וגם למפחיד.

כי אנשים מפחדים ממי שאינו חושב כמו כולם, אינו מתלבש כמו כולם, ומסרב ללכת עם הזרם ואפילו מתעקש לנסות להדוף אותו לאחור לפעמים. וכשאנשים מפחדים הם נוטים להעביר ביקורת ללא מסננים או מעצורים, להגיד ולעשות דברים שאחר-כך יתכן שהם מתחרטים עליהם- אך קשה להם להודות בזה. ובשל כך הם ממשיכים להצדיק את מעשיהם בהאשמות ובהכתמות ציבור שלם שכל חטאו באמונתו ובאורחות חייו השונים מדעת הרוב- ומנצלים כל במה אפשרית, כמעט כמו מי שנדמה שמנסה לכסות על היעדר מדיניות אמיתית באזהרות מפחידות שמקורן באיום שנראה בעינינו כיום רחוק כל-כך ולא מציאותי, כדי להזהיר את הציבור מפני השתלטות אנשים כמוך על העולם כפי שאנו מכירים אותו- מתוך מטרה שבעיני אותם ציניקנים שאולה מעולם ספרי המדע-בדיוני שידוע לי שאינך קורא- והיא להפוך את העולם המלא והמואר- לחור שחור.

אבל אם נעזוב לרגע את הבעיות המשגעות את הארץ הזאת כמעט על בסיס יומי ונובעות בעיקר מזה שאנחנו אנשים אחים לעת-צרה- אבל בזמנים רגועים אנחנו מעדיפים להתכחש לעובדה שכולנו היינו פעם בני משפחה אחת שבראשה עמד יעקב- ולהתלחל מהמחשבה שאם הוא היה חי היום כנראה היו מגישים נגדו בג"צ בשל הוצאות מופרזות על מתנות רק כדי לשכנע את אחיו להתפייס איתו, או בשל קניין לא חוקי של קרקעות בארץ שיש כאלה שעד היום שלא מוכנים לקבל את העובדה שהיא שלו- אני מרגיש שלא רק אני חייב לך התנצלות. כי לדעתי יש רשימה ארוכה של אנשים שבמשך שנים חשבו שמישהו מסר להם את המפתחות על האדמה הטובה הזאת- ולכן יש להם מאז את הזכות לעשות בה כרצונם ומי שלא אוהב את זה- שיהגר ומהר.

ויכול להיות שאחרי שתקרא את המכתב הזה עד הסוף- תבין למה התחלתי אותו במשפט "שלום לך אחי היקר כי אב אחד לכולנו". נדמה לי שאחרי שעברנו כל-כך הרבה מלחמות, ורובן הגדול לא התרחשו בשדות הקרב אלא ברחובות הרבים שמפרידים בין בני ברק לירושלים- הגיע הזמן שנבין מה המשמעות האמיתית של קרובי משפחה.  כאלה שמבינים אחד את השני בלי יותר מדי דיבורים, שמגנים אחד על השני ולא רק כשמישהו או משהו מכריח אותם או חלילה מאיים על קיומם. ושנדע ב"ה לפתוח כל מפגש, כל דיון וכל מכתב במילה שלום- כי זה לעניות דעתי מה שדרוש לנו כאחים לפני שנמהר לנסות לעשות שלום תחת לחץ עם הבני-דודים.

כי הרי גם אני וגם אתה אומרים שלוש פעמים ביום: "ה' עוז לעמו יתן- ה' יברך את עמו בשלום".

רוצים לבקר את מבקר המדינה? שלחו דוא"ל  ל- [email protected]